המאמר הרביעי בספרו ההלכתי והתאולוגי של יעקוב אלקרקסאני כתאב אלאנואר ואלמראקב (ספר המאורות והמִצפים) מוקדש לדיון ״באופנים ובסיבות אשר בהם יגיע [האדם] אל ידיעת המצוות, והזכרת אופני הפסוק ואופני ההיקש ]אלקיאס], והם שמונה ושישים שערים.״ הכוונה לדיון בדרכי היקש לוגיות ומשפטיות, בדרכי פרשנות המקרא ומתודולוגיה הלכתית, בעקרונות של ניסוח טיעונים פילוסופיים, ובהתמודדות בוויכוחים תאולוגיים. קרקסאני פותח את המאמר הרביעי בציון שלושת מקורות ההלכה: ״הפסוק, וההיקש, וההסכמה.״ לדבריו, עקרונות אלה מוסכמים גם על ידי ״חברינו״ הענניים והקראים, וגם על ידי ״הקדמונים מבין הרבניים״—כוונתו לחכמי המשנה והתלמוד. ואמנם, השערים ט–כא במאמר הרביעי מוקדשים לדיון ביקורתי בשלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן—מידות פרשניות והיסקיות שמקורן בספרא. אולם בחלקו הגדול של המאמר הרביעי נידונות, מפנים רבים ומגוונים, תכונות ההיקש כמקור הלכתי—נושא שמבטא את הנטייה הרציונליסטית הקראית המעצימה את ההיגיון ואת החיוב הדתי ליישם את שיקול הדעת בפרשנות המקרא.